יומנה של אמא פושטקית

רגע חוזרת בזמן. קצת יותר משנתיים אחורה. היינו קבוצה של חברות, קבוצה של נשים שנפגשות אחת ל... שותות יחד, מפטפטות ובעיקר צוחקות: על העבודה, על הילדים, מה לא. מפגשי שחרור והנאה. יום אחד קיבלתי בשורה עצובה: בעלה של אחת החברות חלה. לא היה ידוע מה בדיוק יש לו. מצבו לא היה טוב, הוא אושפז ועבר סדרה של בדיקות. יום רודף יום, המצב לא השתפר, וכולנו חששנו לשמוע את הבשורה המרה. והיא אכן הגיעה: כן, הוא חלה בסרטן. לרוע המזל, הסרטן התגלה בשלב מאוחר מאד והתפשט לכל גופו. תוך מספר חודשים המצב הלך והתדרדר והסוף, שהיה כמעט ידוע מראש, הגיע. בחור צעיר, בתחילת שנות הארבעים, אבא לשלושה ילדים, נקטף. מת. נפטר. איננו עוד. עבורי זאת היתה סטירת לחי מצמררת להתעורר על עצמי. למה? כי אני טיפוס של "מחר-כך". דוחה דברים, דוחה ודוחה. אבל, הנה, ברגע אחד החיים נגמרים. ואז אני קולטת את מה שתמיד אומרים: "החיים קצרים מידי". מי יודע אם יהיה "מחר-כך"? אם נדחה למחר מי מבטיח שמחר נוכל לעשות את מה שדחינו. הבשורה תפסה אותי בצומת דרכים מאד משמעותית. בעלי ואני היינו בתקופה של לקיחת החלטה לגבי עניי...

בפרק "הדרך אל האושר" סיפרתי לכם על הכנס בו השתתפתי. לא תיארתי לעצמי שכותרת הכנס תהיה המסע שאליו יצאתי. בכנס הייתה איתי חברה טובה, קולגה לעבודה, בשם לירון. מסתבר שהתכנים בכנס היו מאד קרובים לליבה, שכן היא הייתה בעיצומו של תהליך אישי שהיא עברה. היא ובעלה הצטרפו ל"נבחרת" . מעין סדנת העצמה של אלון אולמן . אלון הוא מנטור שעוזר לאנשים לפרוץ גבולות. עבור לירון ובעלה הסדנא הייתה מלאה עוצמות, משנה חיים ברמה של "תעביר את זה הלאה". היא לקחה את הרעיון של הנבחרת לפן המקצועי, ויצאה ביוזמה חינוכית: "העצמה אישית ומקצועית למורות". כבר בכנס ההוא היא סיפרה לי שהיא מעוניינת לצרף אותי לנבחרת. מובן שהסכמתי. נשמע לי כל-כך מעניין ומסקרן, שכבר לא יכולתי לחכות שזה יתחיל. כעבור חודשיים בערך, התחלנו. הכניסה לנבחרת הייתה הצעידה למסע. התכנים שקיבלנו היו מעוררי מחשבה, תכנים "שוברי פרדיגמות" ואמונות, מעוררים לעשייה פנימית, מניעים קדימה ולחשיבה "מחוץ לקופסא". "הנבחרת" שלנו הורכבה מקבוצה קטנה של מורות. במהלך המפגשים נוצרה אווירת שיתוף, הקשבה ...

הכל התחיל בדיוק לפני שנה, ביולי 2016. יצאתי לחופש, "החופש הגדול". הרי אני מורה, אבל הפעם זה לא היה עוד סתם חופש. היה זה החופש שאחרי שבתון, החופש לפני חזרה ללימודים, חזרה לעבודה, אחרי שבתון. רק מי שמורה, מבין מה המשמעות של "לחזור משבתון". בשבתון, קיבלת כ"כ הרבה חופש לעשות מה שאתה אוהב, להנות, לבלות, ללמוד בכיף ופתאום זה נגמר...אתה צריך לחזור לשגרה אינטנסיבית, לעבודה מאתגרת, מעט שוחקת, פול טיים גו'ב. אפשר להשתגע רק מהמחשבה, לצלול לדיכאון... אז רגע לפני החזרה לעבודה, נסעתי עם חברות לכנס שכותרתו "הדרך אל האושר". בכנס היו מרצים מעוררי השראה, שדיברו על נושא האושר, או: "מה זה בעצם להיות מאושר" . אחת המרצות הייתה פסקל ברקוביץ'.  פסקל היא ספורטאית פאראלימפית, אישה יוצאת דופן, בעלת סיפור מעורר השראה. בהרצאתה היא תיארה לנו לפרטי פרטים את סיפור תאונתה הטראגית בגיל 17, תאונה שבה איבדה את שתי רגליה. היספור שלה היה מצמרר, מזעזע ולא הותיר אף עין יבשה. אני לא אשכח איך סיפרה כי בזמן ששכבה על פסי הברזל הקרים של הרכבת לא איבדה תקווה והבטיחה לעצמה ...

היי, נעים מאד. שמי שירלי רומני, מורה משלבת מהמרכז. אני נשואה לאהבת חיי, אמא לשלוש בנות מהממות וכלבה לברדורית גדולה ומגושמת. במאי האחרון חגגתי 40. "חגגתי" היא מילה קצת יומרנית, כי חגיגה אמיתית לא הייתה...למה, אתם שואלים? אולי זה קשור ל"משבר גיל ה-40" המפורסם. כן, המשבר הזה, שכולם מדברים עליו. המשבר לא פסח גם עליי. אז איך הוא השפיע עליי? עצבות הייתה שם, חיפוש עצמי, בלבול רב ובעיקר צמיחה. כן צמיחה. מסתבר שממקום נמוך אפשר רק לצמוח, וזה ממש לא קלישאה. אז מה קרה לי סביב הגיל הזה? לשם כך פתחתי את הבלוג. הבלוג מתאר את שנת ה-40 לחיי. הרי כשמגי ל"גיל שאפשר להתחיל". עים לגיל 40, בעצם סוגרים 40 שנה של חיים, 40 שנה מלאים בשינויים, עליות וירידות, 4 עשורים המייצגים תקופות כל-כך שונות, תקופות שבסופן מגיעים להתחיל מה? אז בדיוק זה מה שאני הולכת לתאר כאן ב"יומנה של אמא פושטקית". מעין יומן מסע שתחילתו במשבר והוא מתקדם אל עבר גדילה וצמיחה. מקווה שתהנו, יוצאים לדרך.

ההגדרה המילונית של "פושטק":  צעיר אלים ואגרסיבי, פרחח.  אבל, הכוונה האמיתית היא לקורס עצמו שאני כרגע עוברת, קורס המכונה "הפושטק".  שם בהחלט מעורר סקרנות ועניין ועליו ארחיב בהמשך.