מחפשת חלומות - חלק א'

רגע חוזרת בזמן. קצת יותר משנתיים אחורה. היינו קבוצה של חברות, קבוצה של נשים שנפגשות אחת ל... שותות יחד, מפטפטות ובעיקר צוחקות: על העבודה, על הילדים, מה לא. מפגשי שחרור והנאה.
יום אחד קיבלתי בשורה עצובה: בעלה של אחת החברות חלה. לא היה ידוע מה בדיוק יש לו. מצבו לא היה טוב, הוא אושפז ועבר סדרה של בדיקות. יום רודף יום, המצב לא השתפר, וכולנו חששנו לשמוע את הבשורה המרה.
והיא אכן הגיעה: כן, הוא חלה בסרטן. לרוע המזל, הסרטן התגלה בשלב מאוחר מאד והתפשט לכל גופו. תוך מספר חודשים המצב הלך והתדרדר והסוף, שהיה כמעט ידוע מראש, הגיע.
בחור צעיר, בתחילת שנות הארבעים, אבא לשלושה ילדים, נקטף. מת. נפטר. איננו עוד.
עבורי זאת היתה סטירת לחי מצמררת להתעורר על עצמי. למה? כי אני טיפוס של "מחר-כך". דוחה דברים, דוחה ודוחה.
אבל, הנה, ברגע אחד החיים נגמרים. ואז אני קולטת את מה שתמיד אומרים: "החיים קצרים מידי".
מי יודע אם יהיה "מחר-כך"? אם נדחה למחר מי מבטיח שמחר נוכל לעשות את מה שדחינו.
הבשורה תפסה אותי בצומת דרכים מאד משמעותית. בעלי ואני היינו בתקופה של לקיחת החלטה לגבי עניין המגורים שלנו.
הגדולה שלי עמדה לסיים גן חובה, ומאד רצינו לשנות את סביבת המגורים. לא כל-כך התחברנו לסביבה בה גרנו.
היינו במעין מלכוד: ארבע שנים לפני כן קנינו את הדירה, הרסנו אותה, שיפצנו, השקענו ועכשיו אנחנו רוצים לעזוב.
היה לנו חלום: לעבור לגור לבית קרקע בשביל הבנות.
ראינו איך בחצר אנחנו שמים להן בריכה, בונים להן בית עץ ולמעשה משדרגים את איכות החיים.
המקרה המצער עורר בי פחד שהפך לדחף: דחף לקום ולהגשים את החלום. למה? כי החיים קצרים מידי. אם נחכה ל"מחר-כך" מי יודע מה ילד יום.
אז יצאנו למסע חיפוש, לא שיתפנו אף אחד, לא רצינו לשמוע את "הקולות המעכבים", אלה שיורידו מוטיבציה, יערימו קשיים וירפו את ידינו. החלטנו להשכיר את הבית שלנו, הבית שכל-כך השקענו בו וללכת לגור בבית קרקע בשכירות.
לא היה פשוט, ראינו הרבה בתים, רובם לא התאימו, עד שמצאנו את הבית המיוחל: חצר ענקית אבל בית ישן, רעוע, קטן ובעיקר לא מתאים לצרכים שלנו מבחינת חלוקת החדרים.

עוד רגע נגענו בחלום, והנה גם זה התפוגג ונעלם. 

התקשרתי לבעל הנכס ואמרתי לו: "לא מתאים, יש לנו הרבה לשפץ".

להפתעתי, מספר ימים אחר-כך הוא חזר אליי. אמר שמוכן לשפץ קצת ולבוא לקראתנו.

"אבל הבית קטן, לא מתאים. אמנם החצר ענקית, אבל רוב הזמן נמצאים בבית, לא בחצר" אמרתי לבעלי. ישבנו מול השרטוט של הבית, ששרבטנו על סמך הזיכרון, וחשבנו מה עושים. לפתע זה קרה. הצלחתי "לחשוב מחוץ לקופסא" ולראות איך בשינוי קטן של קירות אנחנו מתאימים את הבית לצרכים שלנו.

בעלי ואני ישבנו והכנו תכנית שיפוץ, שבה אנחנו מממנים את רוב השיפוץ רק כדי להגשים את החלום. הסתערנו על המטרה וכבשנו אותה.
ביום-ההולדת שלי, גיל 38, חתמנו על החוזה. בית החלומות. זה הבית. חלמנו - הגשמנו.
בלי מעצורים, בלי פחדים, רק דחפים. דחף להגשים משהו שחלמנו עליו.
איזה הרגשה של אושר...היו לנו הרבה רגעים של חוסר וודאות, חששות, אבל ניצחנו את כולם.
דבקנו במטרה והשגנו אותה.
מה קרה בהמשך? למה יצאתי למסע חיפוש חלומות?
בחלק ב' אתאר את המשך המסע.