הדרך אל האושר
הכל התחיל בדיוק לפני שנה, ביולי 2016. יצאתי לחופש, "החופש הגדול". הרי אני מורה, אבל הפעם זה לא היה עוד סתם חופש. היה זה החופש שאחרי שבתון, החופש לפני חזרה ללימודים, חזרה לעבודה, אחרי שבתון. רק מי שמורה, מבין מה המשמעות של "לחזור משבתון". בשבתון, קיבלת כ"כ הרבה חופש לעשות מה שאתה אוהב, להנות, לבלות, ללמוד בכיף ופתאום זה נגמר...אתה צריך לחזור לשגרה אינטנסיבית, לעבודה מאתגרת, מעט שוחקת, פול טיים גו'ב. אפשר להשתגע רק מהמחשבה, לצלול לדיכאון...
אז רגע לפני החזרה לעבודה, נסעתי עם חברות לכנס שכותרתו "הדרך אל האושר". בכנס היו מרצים מעוררי השראה, שדיברו על נושא האושר, או: "מה זה בעצם להיות מאושר".
אחת המרצות הייתה פסקל ברקוביץ'. פסקל היא ספורטאית פאראלימפית, אישה יוצאת דופן, בעלת סיפור מעורר השראה. בהרצאתה היא תיארה לנו לפרטי פרטים את סיפור תאונתה הטראגית בגיל 17, תאונה שבה איבדה את שתי רגליה. היספור שלה היה מצמרר, מזעזע ולא הותיר אף עין יבשה.
אני לא אשכח איך סיפרה כי בזמן ששכבה על פסי הברזל הקרים של הרכבת לא איבדה תקווה והבטיחה לעצמה כי היא תצא מהתאונה בחיים. התקווה הזאת הנחתה אותה גם כששכבה בבית החולים. היא שכבה במיטה, קטועת רגליים, והיו לה כל הסיבות הטובות לרחם על עצמה. היו לה כל הסיבות הטובות לוותר על חלומותיה, על השאיפות שלה, אפילו על הרצון לחיות. נערה יפה, אתלטית ומוכשרת, שברגע אחד עולמה התהפך. אבל, דווקא ברגע זה, בזמן שהיא שכבה בבית החולים, היא הבטיחה לעצמה שהיא תגשים את חלומה הגדול, ולא תוותר לעצמה: היא תתגייס לצה"ל ותעלה לארץ ישראל.
"אני ידעתי שאם אני שורדת את זה אני הולכת לתת בראש. אני לא ידעתי איך ומה", סיפרה פסקל והוסיפה: "אני ידעתי שאני רוצה לגור בישראל ולהיות ישראלית".
נשמע מופרך, נכון? אבל בזכות נחישותה היא הצליחה ובגדול.
לא אלאה בפרטים, אבל ההרצאה הותירה בי רושם עמוק. ההרצאה גרמה לי להבין שאם פסקל הצליחה, למרות המגבלות הגופניות שלה, להפוך לספורטאית פאראלימפית, אז בטח שאדם ללא מגבלות יכול להצליח, בכל דבר שרק ירצה.
אבל מה עושה אותנו למצליחנים? מה יש לפקסל שאין לאחרים?
הרהרתי בזה זמן רב גם אחרי שההרצאה הסתיימה.
בעקבות ההרצאה הגעתי למספר תובנות משמעותיות שאני משתדלת להנחיל לבנותיי ותלמידיי:
1. הכל אפשרי - אין כזה דבר "אי-אפשר". אי אפשר הוא אי של אפשרויות...
2. מפסידנים אומרים לעצמם: "אולי זה אפשרי - אבל זה קשה", מתמקדים בקושי
מצליחנים אומרים לעצמם: "אולי זה קשה - אבל זה אפשרי" ומתמקדים במה שאפשר.
3. "קשה" יש רק בלחם...
4. "מי שלא עושה - לא טועה". משפט שאמרה לנו פעם המורה לערבית בתיכון, כשרצתה לעודד אותנו להכין שעורי בית. לקח לי זמן רב להבין למה התכוונה, והיום במבט לאחור המשפט הזה מלווה אותי ודוחף אותי לעשות, לנסות כי זה יותר טוב מ"לשבת על הגדר" ולא לעשות כלום. הפחד הזה מכישלון, הוא משהו שלא הייתי מודעת שקיים בי. אבל בעצם, הוא קיים בכל אחד מאיתנו. רק צריך לדעת להתגבר עליו. לאחרונה, מרגישה שממש הצלחתי. איך? אספר בהמשך...
אז לסיכום, אומר, שהכנס היה תחילת "הדרך אל האושר". וכי למה לא להיות מאושרים? צריך בכל מצב למצוא את נקודות האור ולהתמקד במה שאפשר, בדיוק כמו שפסקל עשתה. לא לוותר לעצמך, לא לשקוע ברחמים עצמיים, לחתור לעבר הגשמת החלומות, להציב לעצמך עוד ועוד יעדים.
זהו הסוד של המצליחנים.
אז רגע לפני החזרה לעבודה, נסעתי עם חברות לכנס שכותרתו "הדרך אל האושר". בכנס היו מרצים מעוררי השראה, שדיברו על נושא האושר, או: "מה זה בעצם להיות מאושר".
אחת המרצות הייתה פסקל ברקוביץ'. פסקל היא ספורטאית פאראלימפית, אישה יוצאת דופן, בעלת סיפור מעורר השראה. בהרצאתה היא תיארה לנו לפרטי פרטים את סיפור תאונתה הטראגית בגיל 17, תאונה שבה איבדה את שתי רגליה. היספור שלה היה מצמרר, מזעזע ולא הותיר אף עין יבשה.
אני לא אשכח איך סיפרה כי בזמן ששכבה על פסי הברזל הקרים של הרכבת לא איבדה תקווה והבטיחה לעצמה כי היא תצא מהתאונה בחיים. התקווה הזאת הנחתה אותה גם כששכבה בבית החולים. היא שכבה במיטה, קטועת רגליים, והיו לה כל הסיבות הטובות לרחם על עצמה. היו לה כל הסיבות הטובות לוותר על חלומותיה, על השאיפות שלה, אפילו על הרצון לחיות. נערה יפה, אתלטית ומוכשרת, שברגע אחד עולמה התהפך. אבל, דווקא ברגע זה, בזמן שהיא שכבה בבית החולים, היא הבטיחה לעצמה שהיא תגשים את חלומה הגדול, ולא תוותר לעצמה: היא תתגייס לצה"ל ותעלה לארץ ישראל.
"אני ידעתי שאם אני שורדת את זה אני הולכת לתת בראש. אני לא ידעתי איך ומה", סיפרה פסקל והוסיפה: "אני ידעתי שאני רוצה לגור בישראל ולהיות ישראלית".
נשמע מופרך, נכון? אבל בזכות נחישותה היא הצליחה ובגדול.
לא אלאה בפרטים, אבל ההרצאה הותירה בי רושם עמוק. ההרצאה גרמה לי להבין שאם פסקל הצליחה, למרות המגבלות הגופניות שלה, להפוך לספורטאית פאראלימפית, אז בטח שאדם ללא מגבלות יכול להצליח, בכל דבר שרק ירצה.
אבל מה עושה אותנו למצליחנים? מה יש לפקסל שאין לאחרים?
הרהרתי בזה זמן רב גם אחרי שההרצאה הסתיימה.
בעקבות ההרצאה הגעתי למספר תובנות משמעותיות שאני משתדלת להנחיל לבנותיי ותלמידיי:
1. הכל אפשרי - אין כזה דבר "אי-אפשר". אי אפשר הוא אי של אפשרויות...
2. מפסידנים אומרים לעצמם: "אולי זה אפשרי - אבל זה קשה", מתמקדים בקושי
מצליחנים אומרים לעצמם: "אולי זה קשה - אבל זה אפשרי" ומתמקדים במה שאפשר.
3. "קשה" יש רק בלחם...
4. "מי שלא עושה - לא טועה". משפט שאמרה לנו פעם המורה לערבית בתיכון, כשרצתה לעודד אותנו להכין שעורי בית. לקח לי זמן רב להבין למה התכוונה, והיום במבט לאחור המשפט הזה מלווה אותי ודוחף אותי לעשות, לנסות כי זה יותר טוב מ"לשבת על הגדר" ולא לעשות כלום. הפחד הזה מכישלון, הוא משהו שלא הייתי מודעת שקיים בי. אבל בעצם, הוא קיים בכל אחד מאיתנו. רק צריך לדעת להתגבר עליו. לאחרונה, מרגישה שממש הצלחתי. איך? אספר בהמשך...
אז לסיכום, אומר, שהכנס היה תחילת "הדרך אל האושר". וכי למה לא להיות מאושרים? צריך בכל מצב למצוא את נקודות האור ולהתמקד במה שאפשר, בדיוק כמו שפסקל עשתה. לא לוותר לעצמך, לא לשקוע ברחמים עצמיים, לחתור לעבר הגשמת החלומות, להציב לעצמך עוד ועוד יעדים.
זהו הסוד של המצליחנים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה